<h1>מרדכי סימן תרס"א</h1>
<h2>דף יב:</h2>
איידי דתנא רישא מע"ש וכו'. אבל בשבת ודאי אסור למלול, והא דאמר, פרק מפנין (שבת קכח, א) גבי חבילי סיאה ואזוב כו', וחכמים אומרים מולל בראשי אצבעותיו, דמתיר בשבת ע"י שנוי, התם לא להסיר הזרע כמו מן שבולים דהכא, אלא לרכך הקלחין עצמן ולאכול.
<h2>דף יד:</h2>
תניא אמר רבי שמעון בן גמליאל בד"א כשהאוכל מרובה על הפסולת. התוס' האריכו פרק נוטל, ועיין שם. בפרק נוטל (שבת קמב ב) פי' בקונטרס משום דהשתא הוי טירחא יתירה למישקלי לאוכל ואינו נראה לר"י דאי משום טירחא הוא, מאי קאמר בסמוך (שבת שם), כיון דאי בעי למשקל לא משתקיל ליה עד דשקיל ליה לאבן כפסולת מרובה על האוכל דמי, והשתא היכי הוי משום האי טעמא כפסולת מרובה על האוכל. ולכך הוצרך רש"י לפרש דל"ג עד דשקיל ליה לאבן. ע"כ נראה לר"ת דטעמא משום דכי אוכל מרובה על הפסולת הוה פסולת בטל לגבי אוכל, ומותר ליטלו מן האוכל ולזורקו. אבל פסולת מרובה על האוכל לא בטיל ליה לפסולת. והשתא אתי שפיר גירסת הספרים, דגבי חבית נמי כיון דאי בעי למישקל לא מישתקיל ליה עד דשקיל ליה לאבן, כפסולת מרובה על האוכל דמי דכיון שאין יכול ליטול כלל מן היין בלא נטילת האבן, לא חשיב כבטיל לגבי אוכל כיון שהאוכל אינו ניכר כלל, ואינו יכול ליטול הימנו כשהאבן על פי חבית. מ"ר. והא דמוקי בספ"ק דביצה (יד ב) כגון דנפיש בטירחא וזוטר בשיעורא קאי אאוכל ולא אפסולת, ולפרש"י קאי אפסולת ולא אאוכל. מתוס' פרק נוטל.
